Bsd
אל המקום אשר
Original in Hebrew Follows:
המקור בעברית להלן:
*Binayahu*. Only now do I find time to write about you. In the midst of busy days of trying to fulfill your will in a space where there was no one who cared as much as you.
It has been 16 years since we were together in the hills, first in the return of my people, and then we moved together to Ramat Migron. Almost a year and a half, we went through so many things together. But despite the years that have passed, it is impossible to forget such formative years.
Those were different days. Days when every step involved banging your head against the wall again and again, and the whole island was in turmoil and maybe we would succeed. We built and destroyed, and built again and destroyed. We fled, hid, were arrested again and again, and returned to the hill again because it is impossible to abandon. And in the midst of all the evacuations, arrests and marches, you taught everyone to seek to do everything seriously. This is what I remember from you most of all: how everything was done *with the greatest seriousness, and always with a willingness to change.* In the midst of endless discussions, between action and changing public opinion, between achievements on the ground and public perception. And above all, there was an unparalleled love of the country, and prolonged self-work. You were one of the youngest in the group, and yet one of the most serious. I can imagine the situations that arise, insisting on building immediately after every evacuation, marches to Nablus and Jericho, demonstrations, and standing alone in front of dozens of Arabs to protect the houses on the hill and not retreating at any cost.
When you went up to the Redeemer of Zion, I was in exile, and you decided that you had to go back in order to succeed, a decision that was not natural, but you always knew how to constantly recalculate your course when you were aiming for the same goal. At a time when it seemed there was no chance of breaking through the boundaries of the White Paper, you built a beautiful stone house with tremendous effort. And even when it was destroyed - not in vain, my brother, you were sick, because *some seeds for great revolutions grew in that place and at that time*.
When you decided to enlist in spite of everything – despite the arrests, despite the beatings, you kept talking about the fact that you had to know how to fight, and you devoted your entire arduous journey to it, because *there was no one else like you who believed in the threat and believed in the enemy.* Even when it seemed exaggerated, and who even talked about frontal war back then, it was always one of the things that characterized you: you believed in the enemy, you believed in what he said, *and you never stopped preparing for war and studying him.*
At your funeral, Shlomo, your brother, played the song "Unknown Soldiers" by Yair Stern, which you loved so much, and it couldn't have been more appropriate. And to an observer from the sidelines, it might seem strange: *an official military funeral, soldiers in uniform carry the coffin, a military rabbi leads the ceremony, and the crowd sings: "Unknown soldiers are here without uniforms."*
But the truth is that there is nothing more real than that. Because there is an entire generation here who lives a double life - not in the sense of hypocrisy, on the contrary. He lives with *double duty.* Even when he is a soldier in uniform, he is also a soldier without uniform, with the understanding that the mission is greater. And alongside his part in the Defense Army, he also volunteers with his banner of defense and occupation, just as it was written in your profile picture: "A land not accepted – a land of conquerors."
And Benyahu, you symbolized this so much. Even when you enlisted to know how to fight, because you did everything with the utmost seriousness and believed in the threat with complete faith, *you continued to fight as a civilian, even without uniform, even when no one knows, and where there are no decorations and no ceremonies*.
And that is also what you did when we returned to work together in civil intelligence. The OSINT enterprise that you established became a powerhouse, when in practice you taught so many people how to listen to the enemy. And from this grew the "Fight for Every Dunam" forum. As always, you operated behind the scenes, even though it had a huge impact on changing public opinion and understanding the urgency of the struggle for every dunam, literally. *And you were always careful not to differentiate between Area C and the regions of the Land of Israel that were handed over in Oslo and called A and B.*
Tel Aroma, Sela Ridge and Mount Ebal – precisely in places where the establishment elements gave up, because there was nothing to be done with the tools they knew, you always believed that consciousness creates tools and not the other way around, and that one needs to expose, speak out and publish. And you were right, of course. What a significant part you played in the research on the Palestinian Authority's Committee Against Fences, *research that led to action and a change in perception at all levels*.
Then, after years in which you led civil intelligence and initiated the civil OSINT, here too one day you said: "That's it, it has exhausted itself. We are not dealing with space enough." When you felt that it was no longer motivating, refreshing and challenging enough, you moved on to the next destination. And all the persuasions didn't help. You constantly demanded full seriousness, and if you felt that people saw it as a kind of hobby, you sought to create a new framework that would allow you to engage in it seriously.
And besides the unparalleled familiarity with the space – wherever you were. Whether it was in northern Samaria, or later in our entire space between Yitzhar and Havat Gilad, the place where you fell. A space that illustrates the folly of Oslo more than anything else. Khirbet Kafror, Khirbet Tapsa, Khirbet Apex and the Sela ridge – there we went together to take pictures, to try to wake up the residents of the mountainside about the impending threat. *You never stopped trying to create connections for joint work*. Another WhatsApp group that connects one factor with another, local intelligence groups, joint tours, meetings – and all from a spatial perspective. *Some people see dots, but you always sought space, and believed that to occupy space you need connections.*
And when changes began in government policy, and more farms and more hills began to be built, and the Fayyad plan began to lose ground, you found a niche to define yourself in – Mount Ebal. You recognized the Palestinian Authority’s efforts there as part of its ridge plan, and you studied every plan they had in place. From this grew an entire booklet that saw the Joshua Altar not just as a tourist site, but as an expression of responsibility for the entire ridge. Because that’s how you were, you always knew *to identify where the enemy was investing its efforts*.
When you exposed the Palestinian Authority’s plan to build a neighborhood on the altar on Mount Ebal, you worked hard to compare the plans you located with the maps, until you managed to prove things with wonderful investment and wisdom. But then there were various elements in the councils who stole the credit. And that hurt you. Not because of the credit – it never interested you – but because you were afraid that the message would not lead to settlement and a permanent presence, but to solutions that the systemic elements perceived as more realistic. And when you saw talk of illusory solutions like installing cameras and the like, you went to speak in the Knesset, even though it was clearly not natural for you, because you saw that there was no one else to convey the message.
עברו כבר 16 שנים מאז שהיינו יחד בגבעות בהתחלה בשבות עמי, ולאחר מכן עברנו יחד לרמת מגרון. כמעט שנה וחצי שעברנו ביחד כל כך הרבה דברים. אבל למרות השנים שחלפו, אי אפשר לשכוח שנים מעצבות כל כך.
אלו היו ימים אחרים. ימים שכל צעד היה כרוך בלהטיח את הראש בקיר שוב ושוב, וכולי האי ואולי שנצליח. בנינו והרסו, ושוב בנינו ושוב הרסו. ברחנו, התחבאנו, נעצרנו שוב ושוב, ושוב חזרנו לגבעה כי אי אפשר להפקיר. ובתוך כל הפינויים, המעצרים והצעדות, לימדת את כולם לחפש לעשות כל דבר ברצינות. זה הדבר שזכור לי ממך יותר מהכול: איך הכול נעשה *ברצינות הכי גדולה, ותמיד עם נכונות לשינוי.* בתוך דיונים אינסופיים, בין המעשה לשינוי דעת הקהל, בין הישגים בשטח לתפיסה ציבורית. ומעל הכול הייתה אהבת הארץ שאין כדוגמתה, ועבודה עצמית ממושכת. היית מהצעירים בחבורה, ולמרות זאת מהרציניים, אני מעביר בראש את הסיטואציות שעולות, להתעקש לבנות מיד אחרי כל פינוי, צעדות לשכם וליריחו, הפגנות, ולעמוד לבד מול עשרות ערבים כדי להגן על הבתים בגבעה ולא לסגת בשום מחיר.
כשעלית לגאולת ציון, הייתי בהרחקה, ואתה החלטת שצריך ללכת אחורה כדי להצליח, החלטה שלא היתה טבעית, אבל תמיד ידעת לחשב כל הזמן מסלול מחדש כשאתה מכוון לאותה מטרה. בתקופה שבה היה נראה שאין סיכוי לפרוץ את גבולות הספר הלבן, בנית בית אבן יפהפה במאמץ אדיר. וגם כשהוחרב - לא לשווא אחי חצבת, כי *כמה זרעים למהפכות אדירות צמחו באותו מקום ובאותה תקופה*.
כשהחלטת להתגייס למרות הכול – למרות המעצרים, למרות המכות, דיברת כל הזמן על זה שאתה חייב לדעת להילחם, והשקעת בכך את כל המסלול המפרך, כי *לא היה עוד אדם כמוך שהאמין באיום והאמין לאויב.* גם כשזה היה נראה מוגזם, ומי בכלל דיבר אז על מלחמה חזיתית, זה תמיד היה אחד הדברים שאפיינו אותך: האמנת באויב, האמנת למה שהוא אומר, *ולא הפסקת להתכונן למלחמה וללמוד אותו.*
בהלוויה שלך שלמה, אחיך, שם את השיר "חיילים אלמונים" של יאיר שטרן, שכל כך אהבת, ולא היה מתאים מזה. ולצופה מן הצד זה יכול להיראות מוזר: *הלוויה צבאית רשמית, חיילים במדים נושאים את הארון, רב צבאי מנחה את הטקס, והקהל שר: "חיילים אלמונים הננו בלי מדים".*
אבל האמת היא שאין דבר אמיתי יותר מזה. כי יש כאן דור שלם שחי חיים כפולים - לא במובן של צביעות, להפך. הוא חי עם *כפל משימות.* גם כשהוא חייל במדים, הוא לצד זה גם חייל בלי מדים, מתוך הבנה שהמשימה גדולה יותר. ולצד חלקו בצבא ההגנה, הוא גם מתנדב כשעל דגלו הגנה וכיבוש בדיוק כמו שהיה כתוב בתמונת הפרופיל שלך: "ארץ לא מקבלים – ארץ כובשים".
ובניהו סימלת את זה כל כך. גם כשהתגייסת כדי לדעת להילחם, כי עשית כל דבר ברצינות הגדולה ביותר והאמנת באיום אמונה שלמה, *המשכת להילחם גם כאזרח, גם בלי מדים, גם כשאיש לא יודע, ואיפה שאין עיטורים ואין טקסים*.
וזה גם מה שעשית כשחזרנו לעבוד יחד במודיעין האזרחי. מפעל האוסינט שהקמת הפך למעצמה, כשבפועל לימדת כל כך הרבה אנשים איך להקשיב לאויב. ומתוך זה צמח פורום "מאבק על כל דונם". כמו תמיד, פעלת בו מאחורי הקלעים, למרות שהייתה לו השפעה עצומה על שינוי דעת הקהל ועל הבנת הדחיפות שבמאבק על כל דונם, כפשוטו. *ותמיד הקפדת לא להבדיל בין שטחי C לבין חבלי ארץ ישראל שנמסרו באוסלו וכונו A ו-B.*
תל ארומה, רכס סלע והר עיבל – דווקא במקומות שהגורמים הממסדיים הרימו בהם ידיים, כי בכלים שהם הכירו לא היה מה לעשות, תמיד האמנת שתודעה יוצרת כלים ולא להפך, ושצריך לחשוף, לדבר ולפרסם. וצדקת, כמובן. כמה חלק משמעותי היה לך במחקר על הוועד נגד גדרות של הרשות הפלסטינית, *מחקר שהביא לידי מעשה ולשינוי תפיסה בכל הדרגים*.
אחר כך, אחרי שנים שבהן הובלת את המודיעין האזרחי וחנכת את האוסינט האזרחי, גם כאן יום אחד אמרת: "זהו, זה מיצה את עצמו. אנחנו לא מספיק עוסקים במרחב". כשהרגשת שזה כבר לא מספיק מניע, מחדש ומאתגר, המשכת ליעד הבא. ולא עזרו כל השכנועים. תבעת כל הזמן רצינות מלאה, ואם הרגשת שאנשים רואים בזה מעין תחביב, חיפשת ליצור מסגרת חדשה שתאפשר לעסוק בזה ברצינות.
וחוץ מההיכרות שלא הייתה כדוגמתה עם המרחב – איפה שלא היית. אם זה בצפון השומרון, ואם בהמשך בכל המרחב שלנו שבין יצהר לחוות גלעד, המקום שבו נפלת. מרחב שממחיש יותר מכול את איוולת אוסלו. ח'ירבת כפרור, ח'ירבת טפסה, ח'ירבת איפקס ורכס סלע - לשם נסענו יחד לצלם, כדי לנסות להעיר את תושבי גב ההר על האיום הממשמש ובא. *לא הפסקת כל הזמן לנסות ליצור חיבורים לעבודה משותפת*. עוד קבוצת ווטסאפ שמחברת בין גורם כזה לגורם אחר, קבוצות מודיעין מקומיות, סיורים משותפים, מפגשים -והכול מתוך ראיית המרחב. *יש אנשים שרואים נקודות, אבל אתה תמיד חיפשת את המרחב, והאמנת שכדי לכבוש מרחב צריך חיבורים.*
וכשהחלו שינויים במדיניות הממשלה, והחלו לקום יותר חוות ויותר גבעות, ותוכנית פיאד החלה להפסיד, מצאת בקעה להתגדר בה – הר עיבל. זיהית שם את המאמץ של הרשות הפלסטינית כבר במסגרת תוכנית הרכסים שלה, ולמדת כל תוכנית שלהם במקום. מכך צמחה חוברת שלמה שלא ראתה במזבח יהושע רק אתר תיירות, אלא ביטוי לאחריות על כל הרכס. כי ככה היית, תמיד ידעת *לזהות היכן האויב משקיע את מאמציו*.
כשחשפת את התוכנית של הרשות הפלסטינית לבנות שכונה על המזבח בהר עיבל, עמלת רבות כדי להשוות בין התוכניות שאיתרת לבין המפות, עד שהצלחת להוכיח את הדברים בהשקעה וחכמה מופלאה. אבל אז היו גורמים שונים במועצות שגנבו את הקרדיט. וזה כאב לך. לא בגלל הקרדיט – הוא אף פעם לא עניין אותך – אלא כי חששת שהמסר לא יוביל להתיישבות ולנוכחות קבועה, אלא לפתרונות שהגורמים המערכתיים תפסו כריאליים יותר. וכשראית דיבורים על פתרונות הזויים כמו הצבת מצלמות וכדומה, הלכת לדבר בכנסת, למרות שהיה ברור שזה לא טבעי לך, כי ראית שאין מישהו אחר שיעביר את המסר.
ובתחילת המלחמה - החשיפות יחד עם עמישב, שהובילו לתחקיר של "הקול היהודי" על האימונים של הרשות הפלסטינית בפקיסטן. חשיפות שאי אפשר לזלזל בהשפעתן על דעת הקהל ביחס לאיום של הרשות הפלסטינית. וממש לאחרונה חידשת את העיסוק בערוץ שהזהיר מפני האויב המאורגן - *משהו שאפשר לראות בו כמו צוואה שלך: להזהיר ולהתריע מפני האיום של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית*.
יש אנשים שמדברים רק על מה שבידיים שלהם, על מה שהם יודעים שאפשר לשנות. אבל אני תמיד פגשתי אצלך את הצד ההפוך: להיות זה שמדבר על הסכנות שכולם כבר התרגלו אליהן, על מה שאנשים חשבו שאין מה לעשות מולן. ואתה האמנת שצריך לדבר, ליצור את הכלים ואת האפשרויות, מתוך שילוב של תודעה, חיבור בין אנשים, והתכונה המרכזית שהייתה בך כבר מגיל 16 – רצינות ומלוא האחריות. כשאני משחזר את הדברים שוב ושוב עולה לי אותה נקודה, הרצינות מובילה לבניין כוח, *והמבחן האמיתי הוא לא רק איך משתמשים בכוח הקיים, אלא איך בונים את הכוח (ובהקשר הזה את התודעה) כדי להשיג את היעדים הבאים, את אלו שנחשבים כיום בלתי אפשריים.*
בשבת שעברה כשקפצנו לשרפה דיברנו בשער של חוות גלעד. לא ידענו ולא שיערנו שזו תהיה השבת האחרונה. וכמובן, על מה אפשר לדבר איתך אם לא על המרחב? על מה אפשר לעשות פה, ומה האויב מתכנן שם. וכשידברנו על ההתפתחויות במרחב והנקודות החדשות שעלו, אמרת לי משפט בסגנון שכל הדברים שחלמת עליהם ודיברת כל השנים קורים עכשיו על ידי אנשים אחרים. וזה היה המשפט האחרון ששמעתי ממך פנים אל פנים. ואני מרגיש שאמרת לי - בסוף זה יקרה, גם בלעדיי.
וזה יקרה באופן מלא, מבטיחים לך. *כל החלומות שלך על המרחב כאן ועל כל המקומות האלה יוגשמו על ידי אנשים שיבואו אחרי שנפלת בקרב לְהָגֵן וְלִשְׁמֹר עֲדֵי עַד*
(את התמונה צילם אלחנן גרונר בסיור שבניהו דחף בצפון השומרון לפני 3 שנים)
