Bsd
English translation follows:
את השורות הללו אני כותב כשברקע מתנגנים הצלילים המוכרים והבלתי פוסקים של עיר האבות קריית ארבע–חברון. לא מוזיקה, לא אזעקה. ירי. רצוף.
אם כל שתי שניות נורה כדור, אפשר להעריך שבמהלך לילה שלם נורים כאן עשרות אלפי כדורים. טוב, מתמטיקה זה לא הצד החזק שלי.
ובזמן שכאן הירי הפך לפסקול קבוע, אתמול בבוקר התרחש אירוע שאמור היה להקפיץ מדינה שלמה: באור יום, בלי פחד ובלי בושה, נכנסת חוליה של ערבים לבושים במדי יחידה מיוחדת של צה"ל – נשקים צה"ליים, מדים, הכול קומפלט – ופושטת על חנות זהב, ממש לא רחוק מכאן.
פשיטה שנראית כמו מבצע ימ"מ לכל דבר. האמת? אם היו מדווחים לי "כוחות פועלים בשטח", לא היה לי ספק שמדובר בחיילים שלנו.
ואז מגיע החלק האבסורדי. לפני ימים ספורים מתפרסמת הודעת דוברות חגיגית של המשטרה והשב"כ: "נתפסה חולייה יהודית בהר חברון". כן, אותו אזור שבו האויב יורה חופשי, אותו מרחב שבו הטרור לא צריך להתאמץ כדי למצוא נשק.
ומה נתפס על אותה "חולייה מסוכנת"? כאן מגיע רגע השיא: נעליים, פלאפון, ואפילו תחזיקו חזק! גז פלפל.
גז פלפל.
במקום שבו מסתובבים קלצ'ניקובים, M16, אקדחים, מטענים ותחמושת בלי סוף זה האיום שמצאו לנכון להציג לציבור.
זה אולי מצחיק לשנייה, אבל בעיקר עצוב. כי בזמן שהמערכת מתמקדת בנעליים וגז פלפל, תושבי האזור חיים מציאות אחרת לגמרי. מספיק להציץ בקבוצות הווטסאפ המקומיות. הנה הודעה אחת, מילה במילה:
> "המופע הלילי התחיל... לא יודעת מה צריך לעשות. לעדכן את המוקד? (מה, הם לא שומעים את הירי?) להתייאש? קצת לא מבינה איך כל פעם נכנסים ולא מוצאים נשקים, זה ברור שהם יחביאו אותם. מחפשים במקומות נסתרים? אנחנו אמורים להתרגל למצב הזה?"
זו שגרה.
שגרה של ירי, של חוסר אונים, ושל תחושה שהמערכת חיה בסרט אחר. סרט רע.
וכאן אנחנו מגיעים לשורש הבעיה: כשהמערכת מדמיינת שהאויב שלה זה "נערי גבעות" הם שבויים בקונספציה שלפיה הסכנה היא פנימית, שולית, אידיאולוגית. ובאותו זמן הם פשוט לא רואים את ההתחמשות האמיתית של האויב שמולנו.
את הנשק. את ההתחזות. את הארגון. את האומץ לפעול באור יום. ואת המוכנות ליום פקודה.
זו בדיוק אותה עיוורון מחשבתי שראינו לפני טבח שמחת תורה. אותה נטייה להתעסק ביהודים השמחים, בזמן שהאיום האמיתי נבנה מול העיניים.
אני אדם אופטימי בדרך כלל. באמת.
אבל כשאתה שומע ירי מתמשך, במרחק של עשרות או מאות מטרים, אצל האויב שמעבר לפינה ורואה שהתגובה של המערכת היא להלחם דווקא בהתיישבות ובחלוצים, עוד הודעת דוברות ועוד תמונה של גז פלפל, האופטימיות נסדקת.
אם לא נבחין מיהו האויב האמיתי. אם לא נצא למהלך הכרעה אמיתי, מתקפת מנע חסרת מעצורים, חלילה נתעורר כשיהיה מאוחר מדי.
*חדשות הגבעות*
*Nathanel Bleicher: Unchecked Shooting, Pepper Spray, and One Dangerous Conceptzia*
I am writing these lines with the familiar and incessant sounds of the ancestral city of Kiryat Arba-Hebron playing in the background. Not music, not an alarm. Shooting. Continuous.
If a bullet is fired every two seconds, it can be estimated that tens of thousands of bullets are fired here during the course of an entire night. Well, math is not my strong suit.
And while the shooting here has become a constant soundtrack, yesterday morning an event occurred that was supposed to shock an entire country: In broad daylight, without fear or shame, a squad of Arabs dressed in the uniforms of an IDF special unit enters – IDF weapons, uniforms, everything complete – and raids a gold shop, not far from here.
A raid that looks like a special forces operation in every sense of the word. The truth? If they had reported to me that "forces were operating in the field," I would have had no doubt that these were our soldiers.
Then comes the absurd part. A few days ago, a celebratory press release from the police and the Shin Bet was published: "A Jewish cell was captured in Mount Hebron." (A cell of Jewish Settler Youth) Yes, that area where the enemy shoots freely, that space where terrorism does not have to make an effort to find weapons.
And what was captured on that "dangerous cell"? Here comes the climax: shoes, a cell phone, and even hold on tight! Pepper gas.
Pepper gas.
In a place where Kalashnikovs, M16s, pistols, explosives, and endless ammunition are circulating, this is the threat they saw fit to present to the public.
It may be funny for a second, but mostly sad. Because while the system focuses on shoes and pepper gas, the residents of the area live in a completely different reality. Just take a look at the local WhatsApp groups. Here is one message, verbatim:
> "The night show has begun... I don't know what to do. Notify the hotline? (What, don't they hear the shooting?) Give up? I don't understand how they go in every time and don't find weapons, it's clear they'll hide them. Are we looking in hidden places? Are we supposed to get used to this situation?"
This is routine.
A routine of shooting, of helplessness, and of the feeling that the system is living in another movie. A bad movie.
And here we get to the root of the problem: When the system imagines that its enemy is "hilltop youth" they are captives of a concept according to which the danger is internal, marginal, ideological. And at the same time, they simply don't see the real armament of the enemy facing us.
The weapons. The disguise. The organization. The courage to act in broad daylight. And the readiness for a day of command.
This is exactly the same mental blindness that we saw before the Simchat Torah massacre. The same tendency to mess with the happy Jews, while the real threat is building up before our eyes.
I'm usually an optimistic person. Really.
But when you hear continuous shooting, dozens or hundreds of meters away, from the enemy around the corner and see that the system's response is to fight the settlement and the pioneers, another press release and another picture of pepper spray, the optimism cracks.
If we don't notice who the real enemy is. If we don't launch a real decisive move, an unbridled preemptive attack, God forbid we'll wake up when it's too late.
*Hilltop News*
