ב"ה אדר תש"ע
הצעה לפסק הלכה – הרב ישראל אריאל
מצות מחצית השקל בזמן הזה
(טיוטה - לא מוגה)
מהלכות מחצית השקל (על פי הרמב"ם הלכות שקלים פרק א)
מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר: 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט'... ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת.
מחצית השקל זו מצותה שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקודש. ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו שהוא משקלו מאה וששים שעורה.
הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים, ואם נתנו - מקבלין מהם... קטן שהתחיל אביו ליתן עליו מחצית השקל שוב אינו פוסק אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו.
השקלים אינן נוהגין אלא בפני הבית ובזמן שבית המקדש קיים נותנין את השקלים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ, ובזמן שהוא חרב אפילו בארץ ישראל אין נוהגין.
באחד באדר משמיעין על השקלים כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו, ויהיה עתיד ליתן.
בחמשה עשר בו ישבו השולחנים בכל מדינה ומדינה ותובעין בנחת - כל מי שיתן להם יקבלו ממנו, ומי שלא נתן אין כופין אותו ליתן. בחמשה ועשרים בו ישבו במקדש לגבות, ומכאן ואילך כופין את מי שלא נתן עד שיתן, וכל מי שלא יתן ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בעל כרחו ואפילו כסותו.
שלש מטרות לתרומת מחצית השקל: א. קרבנות התמיד ב. בנין הבית ג. כפרה
מצות מחצית השקל מובאת בתורה בלשון זו (שמות ל, יג): "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ... מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'... וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים... וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד... לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם". 'עבודת אהל מועד' שבפסוק עניינה - מלאכת בניית המשכן, על ענפיה השונים: עשיית אדנים, כלים, בגדים ושאר צרכי המשכן. ראה מה שמובא במסכת מגילה (כט, ב): "שלש תרומות נאמרו כאן [בפרשת מחצית השקל] - שלש תרומות הן [שנתחייבו ישראל]: של מזבח - למזבח, של אדנים - לאדנים, ושל בדק הבית - לבדק הבית".
ומבואר במאירי שם: "ואע"פ שאותן שקלים שבכי תשא לאדני המשכן היו, שלש פעמים הוזכרה שם 'תרומת ה''. וזהו שאמרו: שלש תרומות: אחת לתרומת אדנים, ואחת לתרומת שקלים לקרבנות - ושתיהן היו בחצי שקל - והשלישית - לבדק הבית והיא היתה כפי נדבת כל אחד ואחד". כך גם מובא בירושלמי (שקלים א, א) בענין מחצית השקל: "שלש תרומות נאמרו בפרשה הזאת [בפרשת 'תרומה', וב'כי תשא']: תרומת המשכן - למשכן - מה שירצו יעשו. תרומת שקלים - לקרבן - מה שירצו יעשו… תרומת אדנים - לאדנים – העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". נמצא שתרומת מחצית השקל נועדה הן לקרבנות והן למלאכת המשכן.
על כך נאמר בפסוק "ולקחת את כסף הכיפורים, ונתת אותו על עבודת אהל מועד". וראה במפרשים שם שכסף זה ניתן ל"'עבודת אוהל מועד' - אלה מלאכת האדנים והווים שמפרש בפרשת אלה פקודי" כלומר, התרומה למשכן ולמקדש באה לכפר על ישראל (מדרש אגדה שמות ל, ט; ועוד). וכן כתב רש"י בשיר השירים (א, יג) וכן ברבינו בחיי (ויקרא כב, כז).יתירה מזו! משום כך נקראו הכפורת והכרובים בשם 'כפורת' וכדברי הירושלמי (שקלים א, א): "יבוא זהב של 'כפורת' ויכפר על זהבו של עגל", ומובא ב'בית הלוי' (שמות לא): "שבכפורת כתוב... 'אל הכפורת יהיו פני הכרובים... רומז דשני הכרובים היו רומזים להתקרבות של הקב"ה לישראל והשגחתו עליהם... ככתוב: 'ופניהם איש אל אחיו'".
תרומת מחצית השקל נתרמת ב'זמן הבית' – החל משעה שמקום המקדש בידי ישראל וחל חיוב לבנות את הבית
מדברי הרמב"ם עולה לכאורה, שתרומה זו ניתנת, רק כאשר הבית בבניינו, שכך נאמר בספר המצוות לרמב"ם עשה קעא: "שציונו לתת מחצית השקל בכל שנה, והוא אמרו יתעלה (ר"פ תשא ל יב): ונתנו איש כופר נפשו לה'... ובמסכת שקלים התבאר שמצוה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית"?
אולם 'בפני הבית' אין משמעותו כשהבית כבר עומד, שהרי כסף זה ניתן ל'אדנים' – ליסודות המשכן, ובלי אדנים אין קרשים ואין יריעות ואין משכן, אלא 'בפני הבית' הכוונה היא לתקופת הבית ובניינו. כך מוכח מדברי הרמב"ם בספר המצוות בסוף ההקדמה, שכתב שם: "כל מצות עשה או לא תעשה, שתהיה תלויה בקרבנות... או בסנהדרין, או בנביא, ומלך או מלחמת מצוה... לא אצטרך שאומר בה - "וזאת אין אנו חייבים בה אלא בפני הבית". ברור מדבריו, שמצוות אלו אינן תלויות בבנין הבית, כי גם אם חרב הבית הסנהדרין קיימת, וכך הנבואה מתקיימת לפני בנין הבית ולאחר חורבנו. גם מצות הקמת מלך בישראל אינה קשורה למציאותו של בנין המקדש, אלא כוונת הרמב"ם לומר, שמצוות אלו כולן אינן מעשיות אלא ב'זמן הבית' כשישראל על אדמתן.
וראה בספר החינוך (תצז) שמצות מלך "נוהגת בזמן שישראל על אדמתן", כך גם לענין מצות סנהדרין כותב בעל ספר החינוך (תצא): "ונוהגת מצוה זו, כלומר סנהדרי גדולה וקטנה... בארץ ישראל שיש שם סמיכה", ולא כתב "בפני הבית", כי הסנהדרין קיימת גם כשהבית חרב. אף בענין מחצית השקל שינה בעל 'ספר החינוך' במצוה קה את הלשון, ובמקום 'בפני הבית' כתב, שמצות מחצית השקל "נוהגת בזמן הבית", כשכוונתו לזמן המשכן, זמן בית ראשון ושני, וכך גם זמן הבית השלישי שהוא זמננו.
שחרור מקום המקדש – הוא 'זמן הבית' ושעת החיוב במחצית השקל
החל משעה שמקום המקדש נמצא בידי ישראל חלה חובה לדרוש את בנין הבית ולעשות לבניינו, כמו כן חלה חובה לתרום מחצית השקל לבניינו ולחידוש העבודה במקדש.
כך נאמר בדברים (יב, ה): "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם".
וכתב הרמב"ן שם: "וטעם 'לשכנו תדרשו' - שתלכו לו מארץ מרחקים, ותשאלו: 'אנה דרך בית השם!' ותאמרו איש אל רעהו: 'לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב!' וב'ספרי': 'תדרשו'... יכול תמתין עד שיאמר לך נביא?! תלמוד לומר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'"!
עוד כתב הרמב"ן (במדבר טז) שאם ישראל משתהים בקיום המצוה, הרי הם בסכנת מגיפה, וכלשונו שם: "ואני אומר... שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה... ואין השבטים מתעוררים לאמר: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו! כענין שנאמר (דברים יב, ה): 'לשכנו תדרשו ובאת שמה!'... וישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו... על כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה 'המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם' נודע בעונשם ובמגפתם!"
כך גם כותב הרמב"ם בהלכות מלכים (א, א): "שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ... ולבנות בית הבחירה, שנאמר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'".
נמצא, שעם שחרור מקום המקדש חל החיוב לבנות מקדש, וממילא חל חיוב לתרום מחצית השקל לבניינו.
כי כאמור: "כסף הכפורים" נתרם למטרה ברורה: "עבודת אהל מועד", שמשמעותה - עבודת בעלי המלאכה במשכן וכליו, ראה שמות (לט, לב): "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד". כך גם עבודתם של הלויים בצדדים המעשיים שבמשכן, הפירוק וההרכבה וסידרי היום יום. וראה במדבר ד, ל - לא: ""וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן".
זמן מחצית השקל, חלותו אפוא, החל משעה שחלה חובה לבנות מקדש, כלומר, משעה שמקום המקדש נמצא בידי ישראל. וראה בספר מצוות גדול (עשין סימן מה) שכתב: "השקלים אינן נוהגין אלא בפני הבית שנאמר: 'ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד, בזמן ש'עבודת אוהל מועד' וכיוצא בו נוהגת".
וראה מה שכתב הרמב"ן לשמות (ל): "רבותינו (מגילה כט ב) דרשו מכאן שלש תרומות מרבוי המקראות. וכן נראה [שמטרת התרומה היא לקרבנות ולבנין הבית] ממה שאמר הכתוב (דהי"ב כד ו): 'מדוע לא דרשת על הלוים, להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות'. ייראה מזה, כי 'משאת משה' מצוה לדורות, להביאו לבדק הבית אף על פי שלא ימנם, וכן בקרבנות כדברי חכמים. וכן כתוב (בתחילת ימי בית שני - נחמיה י לג לד): 'והעמדנו עלינו מצוות, לתת עלינו שלישית השקל בשנה [בגלל שינוי המטבע הפרסי] לעבודת בית אלהינו, ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות... לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו'".
וראה גם מלבי"ם לשמות (ל), שכתב: "מצוה זו נשארה קבועה לדורות שמצוה על כל אחד ליתן חצי שקל בכל שנה, כמ"ש (נחמיה י' לג לד): 'והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו', כי אז נשתנה המטבע, ושלישית השקל היה כמחצית השקל הקודם... [זוהי] 'משאת משה עבד ה''... ועל זה אמר: 'ולקחת את הכסף הכפורים מאת בני ישראל הוא מצוה תמידית לדורות, שיקח בכל שנה מידם כסף הכפורים שהם תמורת השקלים, ונתת אותו על עבודת אהל מועד, ר"ל לקנות מהם כל הדברים המובאים ברמב"ם (פ"ד מה' שקלים) השייכים לעבודת אהל מועד... 'והיה לבני ישראל לזכרון', רצונו לומר, שיהיה לזכרון תמיד בכל הדורות... ודברי הרמב"ן ברור, שהבאת השקלים יש לה שתי מטרות מן התורה: לקרבנות ולבדק הבית".
כך גם כתב בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד, עניינים כלליים סימן ב): "הרי שמצות התורה ב'כי תשא' היא לדורות! והוא בגדר 'דבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו' ואינם טועים בו... ובאמת הרמב"ן ז"ל למד... כי 'משאת משה' - מצוה לדורות להביאו לבדק הבית, אפילו שלא יימנה, וכן בקרבנות מדברי חכמים".
התעלמות מן המצוה מעלה חרון אף לפני ה', ובאה מגיפה, חלילה, על ישראל. מאידך גיסא, כל התורם מחצית השקל, כסף זה מכפר עליו.
שיעור תרומת מחצית השקל
באשר לצורת התרומה אין הדבר קשור בהכרח למטבע היוצאת בשוק אלא למשקל הכסף וערך המתכת בשוק. זו לשון הרמב"ם בהלכות שקלים א, ה: "מחצית השקל זו מצותה - שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן, אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקדש. ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו שהוא משקלו מאה וששים שעורה". וכך כתב בסמ"ג עשין סימן מה (בזמננו המשקל המקובל הוא 7.08 גרם כסף, שערכו בשקלי ימינו 14.05 שקל).
תרומת 'שלישית השקל' למלאכת בנין מקדש
בספר נחמיה י, לג; מתואר, כיצד קיבל עליו הציבור תרומה מיוחדת לבנין הבית, ככתוב: "וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ... וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים... לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ... וּלְהָבִיא אֶת בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ... וְאֶת בְּכֹרוֹת בָּנֵינוּ וּבְהֶמְתֵּינוּ... וְלֹא נַעֲזֹב אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ".
בראשית ימי הבית השני סבל ציבור העולים מבבל מעוני ומחסור וחלקם נמע מלתרום את חלקו למקדש, לפיכך כרתו אמנה במעמד נחמיה והשרים, תוך התחייבות למלא את חובתם למקדש.
השאלה המעסיקה את הפרשנים היא: מדוע קיבלו עליהם לתת 'שלישית השקל' ולא 'מחצית השקל' ככתוב? ומובא בפסיקתא זוטרתא (בראשית יז) שאנשי כנסת הגדולה תקנו זאת כתוספת על מחצית השקל, ובלשונו: "הלא תראו כי אנשי כנסת הגדולה אמרו: 'והעמדנו עלינו מצוות לתת שלישית השקל בשנה' - חוץ מן מחצית השקל של כסף הכיפורים". כך גם כתב ר' אבן עזרא "'שלישית השקל' באה בנוסף על מחצית השקל, לצורך הענינים הנזכרים", וכן במצודת דוד ובמלבי"ם שם. כענין זה כותב הרמב"ן בשמות (ל) בשם הירושלמי, שכאשר "עלו מן הגולה, מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות, היו שוקלין דרכונות שהם גדולים מן הסלעים, והיה כל אחד שוקל דרכמון אחד". עוד כתב, שהיה שינוי בערך המטבע "כי בימי עזרא הוסיפו עליהם [על ערך המטבעות] והיה 'שלישית השקל' [שווה ערך ל] עשר גרה". וכך כתב המלבי"ם שם.
שקולה תרומה למקדש – ככל המצוות שבתורה
לאור העובדה שהציבור כרת אמנה לתת תרומה קבועה למקדש, אומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (ט, א) שגם בעת החורבן יש להמשיך את ההתחייבות, וכלשון הגמרא: "לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת שלישית השקל בשנה, שנאמר: 'והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו'. יתר על כן! הגמרא מדייקת בפסוק: "'והעמדנו עלינו מצוות': 'מצוה' - אין כתיב כאן אלא 'מצוות'", ולמדו חז"ל ששקולה מצוה זו "כנגד כל המצות", זאת, משום שבמקדש מתקיימות מאות מתוך תרי"ג מצוות, לפיכך המסייע לבנין הבית מסייע לקיום כלל המצוות. ובספר הרוקח (הלכות ארבע פרשיות סימן רלג) כתב: "לעולם אל ימנע אדם עצמו מליתן שלישית השקל... ושקולה כנגד כל המצוות, מדאמר: 'והעמדנו עלינו מצוות'. בזמן שבית המקדש קיים אדם שוקל את שקלו ומתכפר לו, ועכשיו [אם אינו נותן] אומות העולם נוטלין אותו בזרוע".
אמנם בבבא בתרא שם דורשת הגמרא זאת לענין הצדקה, וכדרך חז"ל לדרוש פסוק לכמה משמעויות, (וכך הביא הרמב"ם בהלכות מתנות עניים ז, ה); אך, כאמור, עיקרו של הפסוק נאמר על המצוות שבמקדש כנ"ל. וראה בירושלמי שקלים ב, ג; שם פירשו את הביטוי 'שלישת השקל' לענין המקדש: "מיכן שאדם צריך לשלש שקלו שקלו שלש פעמים בשנה", פירוש: הרוצה להדר במצוה, לא יצא ידי חובתו בתרומה חד פעמית של מחצית השקל בשנה, אלא יהדר במצוה וישלש את שקלו למקדש שלש פעמים בשנה (עיין שם במפרשים פירושים אחרים). כעין זה מובא בילקוט שמעוני (תרומה רמז שסג): "אם רצה אדם לשלש שקלים שלש פעמים בשנה, שנאמר: והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל' והלא לא נאמר אלא מחצית השקל? - אלא לא אמר [להוסיף על תרומתו] אלא שלש תרומות הללו".
המקיים מצוות ואין ביניהן תרומה לבנין בית המקדש – כאילו לא עשה כלום
ראה מה שכתב רש"י בקהלת (ה, ח) על הפסוק: "וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל היא הוּא מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד. אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף", שהתרומה החשובה ביותר לאדם מישראל, והיא בראש סדר העדיפויות היא תרומה לבנין הבית, זו לשונו: "'אוהב כסף לא ישבע כסף' - אוהב מצוות לא ישבע מהם. 'ומי אוהב בהמון' - מצוות רבות. 'לא תבואה' - ואין באחת מהם מצוה מסויימת וניכרת, כגון, בנין בית המקדש... [לא יקצור את תבואת המצוה]".
ומקור דבריו בויקרא רבה (כב): "'מלך לשדה נעבד' - זה הקב"ה... 'לשדה נעבד' - זו ציון, דכתיב (מיכה ג): 'ציון שדה תחרש'. לפיכך אוהב כסף... אוהב מצות... והומה ומהמה אחר המצות, ומצוה קבועה לדורות [כגון בנין בית המקדש] אין לו - מה הנאה יש לו!".
וכן דרשו חז"ל בדברים רבה (ב): "אוהב כסף... את מוצא... דוד: אע"פ שאמר לו הקב"ה: 'רק אתה לא תבנה לי את הבית הזה' - היה דוד אומר לעצמו: וכי מפני שאמר לי הקב"ה אתה לא תבנה לי הבית אני יושב?! מה עשה? זירז את עצמו והתקין כל צרכיו... שנאמר 'והנה בעניי הכינותי לבית אלהי'".
