בס"ד
Translation in English follows Hebrew
סדום ועמורה בישראל: שבוע של עיוותים מוסריים וניצוצות של תקווה
אנחנו חיים כרגע בכרוניקה של טירוף.
השבוע האחרון בישראל נראה כאילו נלקח היישר מעיתון סדום ועמורה. אירועים שבעבר היו נחשבים לבלתי נתפסים הפכו למציאות יומיומית, ומשקפים עיוות מוסרי עמוק שהשתרש במערכות השלטון והמשפט. אך בתוך האפלה, ניצתו גם ניצוצות של תקווה.
אתחיל מהיסודות: דור הגבורה של ימינו, שנכדי האהוב יאיר הי"ד היה חלק ממנו, נאלץ לנקות בדמו את מורשת דור הבילבול של אוסלו. הבעיה הגדולה היא שאת תפקיד הניקיון הנוראי הזה מסרנו לצעירים הגיבורים הללו, אבל את המנהיגות השארנו בידי ההנהגה המבולבלת והמושחתת, של אוסלו, שאוחזת בכל כוחה בשלטון, ללא חזון וללא כיוון.
בינתיים, המלחמה מתנהלת כמשוואת לחצים - מצד אחד המטרה לנצח את החמאס, ומצד שני לשחרר חטופים. שתי מטרות שאינן הולכות יד ביד. אין להנהגה זו את האומץ לומר את האמת לציבור. הכל הופך לפופוליזם, והכל מעמיק את התבוסה האסטרטגית של מדינת ישראל.
כשאת כל הברדק הזה מובילה קואליצית ימין על מלא - נעדרת כל בשורה, המציאות עגומה עוד יותר. הימין הישראלי, למרות הרוב האלקטורלי המוחלט שלו, לא מצליח לתרגם את זכייתו בבחירות לשליטה אמיתית. הסיבה? אין לו מה להציע.הכוח לשנות נובע לא רק מרוב בכנסת, אלא מבשורה אמיתית. כשאין חזון, אין נכונות לשלם מחיר אישי. ולכן הימין תמיד יהיה הראשון שימצמץ.
הרפורמה המשפטית היתה רק ניסיון לייצר ארגז כלים לתיקון, אך לא הציגה חזון אלטרנטיבי.
האם הימין אמר מיד ב-7 באוקטובר "כיבוש, גירוש והתיישבות כי ארץ ישראל כולה שלנו"? לא.
אפילו כשמדברים על התיישבות בעזה, ראש הממשלה אומר שזה "לא ריאלי".
הכשל הוא שהמנהיגות לא לוקחת את החזון של עם ישראל, את החזון היהודי, את החזון שנובע מתוך הזהות היהודית שלנו, ומניחה אותו כאידיאולוגיה ברורה אלטרנטיבית לאוסלו ואומרת, "ארץ ישראל כולה שלי מהים ועד הנהר", ומתעקשת על קלה כחמורה.
אך החזון היהודי ונשק הצדק מצויים בידי העם שמתעורר ולוקח אחריות על גורלו.
בתוך הערפל המוסרי והמשפטי שאופף את ישראל בימים אלה, ניצתו השבוע כמה ניצוצות של תקווה.
אלו ניצחונות קטנים לכאורה, אך הם מסמנים את תחילתה של מגמה חדשה - התעוררות העם והתייצבותו מול המערכות שאיבדו את דרכן.
הניצחון המרשים ביותר השבוע היה ללא ספק של משפחת יודקין, שניצחה מכוח האמונה. מאבקם להוסיף את הכיתוב "הי"ד" (השם יקום דמו) על מצבת בנם היה יותר מסתם מאבק על אותיות. זה היה קרב על זהות, על ערכים, על המהות היהודית של מדינת ישראל.
משפחת יודקין התעקשה על עקרונותיה, והייתה מוכנה לשלם מחיר אישי עצום - אפילו להוציא את בנם מקברו. הם ניצחו לא בזכות כוח פוליטי או קשרים, אלא בזכות אמונתם העזה. ניצחונם מראה שכאשר אדם או משפחה עומדים על עקרונותיהם בנחישות, אפילו מערכת שלמה נכנעת בפניהם.
השפעת ניצחון זה חורגת מעבר למקרה הספציפי. ההנחיה שיצאה בעקבות המאבק תאפשר לכל משפחה שתרצה בכך להוסיף את הכיתוב "הי"ד" על מצבות יקיריהם. זהו שינוי מהותי בנוף בתי העלמין הצבאיים, המסמל חזרה לערכים יהודיים ולאומיים.
הניצחון השני בו הצדק ניצח בירוקרטיה, היה בבית המשפט בתל אביב, כאשר שוחררו האזרחים הלוחמים שהגנו על אזרחים ב-7 באוקטובר. פרשה זו הייתה אחת הדוגמאות המובהקות לעיוות המוסרי במערכת המשפט.
מדובר בגיבורים שיצאו מהבית להילחם במחבלים, והצילו חיים כשהצבא לא היה שם. הם נסעו לדרום בבוקר השבת השחורה כדי להילחם למען המדינה ולהציל חיים. איזה עיוות מוסרי זה לעצור אותם בגלל מחבל נוח'בה שאנס, רצח וטבח בבני אדם?
שופטי בית המשפט השלום והמחוזי הבינו את עומק ההזיה, שחררו את הלוחמים וזרקו את צו איסור הפרסום לפח. פסיקתם הושפעה ללא ספק מנוכחותם של מפגינים במסדרונות בית המשפט. הלחץ הציבורי, הזעזוע ברשתות החברתיות וההפגנה בבית המשפט הם שגרמו בסופו של דבר לשופטים להבין שהגאות מגיעה קרוב אליהם והגלים של הערכים של הציבור הישראלי מלחכים כבר את בהונותיהם. זוהי דוגמה מובהקת לכוחו של העם להשפיע על מערכת המשפט.
הניצחון השלישי היה בבית המשפט העליון, כאשר נדחתה העתירה להכנסת עזתים לטיפול רפואי בישראל. עצם העובדה שעתירה כזו הגיעה לדיון בבית המשפט העליון בזמן מלחמה מראה עד כמה המערכת המשפטית התנתקה מהמציאות.
אך הפעם, הציבור לא שתק. אנשים הגיעו לאולם בית המשפט והטיחו בפני השופטים את המילה "בושה".
כפי שתיאר חבר הכנסת אלמוג כהן, ניתן היה לראות את הבושה והתובנה בעיני השופטים. זוהי דוגמה נוספת לכוחו של הציבור להשפיע ולשנות.
הניצחון הרביעי, היה מעשהו האמיץ של ראש עיריית אריאל. לאחר שהתחנן לאלוף הפיקוד לחסום כביש המוביל לכפר ערבי עוין ומסכן את תושבי העיר, ולא נענה, החליט ראש העיר לקחת את העניינים לידיים. הוא הביא בולדוזר וחסם את הכביש בעצמו.
מעשה זה מדגים את הפער בין ההנהגה הצבאית מוטת האג'נדה, לבין מנהיגות מקומית שמוכנה לקחת אחריות ולפעול למען אזרחיה. זוהי דוגמה למנהיגות אמיתית, כזו שמוכנה לשלם מחיר אישי למען עקרונותיה.
ניצחונות אלו, קטנים ככל שיהיו, מראים שיש תקווה.
הם מדגימים את כוחו של העם כשהוא מתאחד סביב ערכים משותפים ועומד על עקרונותיו. החוט המקשר בין כל הדוגמאות הוא הניסיון להרכיב מחדש את הקואורדינטות המוסריות שהתגלו ב-7 באוקטובר. וזה יילך ויחריף עד שיתחיל להתמתן.
אבל השינוי האמיתי לא יגיע מההנהגה הנבחרת, אלא מהעם עצמו. וזו, אולי, הנקודה החשובה ביותר.
השינוי מגיע מהעם, מהמשפחות, מראשי הערים שלוקחים אחריות לאחר שהבינו שהשינוי המיוחל לא יבוא מלמעלה, מההנהגה הנבחרת. זוהי קריאת השכמה לכל אזרח - לקום, להתאחד, ולפעול למען עתיד טוב יותר, מוסרי יותר, ויהודי יותר למדינת ישראל.
ובשלב הבא, החלפת ההנהגה למנהיגות עם חזון יהודי ברור, שמוכנה לשלם מחיר אישי על עקרונותיה. רק כך נוכל באמת לשנות את המציאות ולהביא גאולה לעם ישראל.
Moshe Feiglin
Facebook, July 6, 2024
(translation)
*Sodom and Gomorrah in Israel: a week of moral miscarriage and sparks of hope*
We are currently living in a chronicle of madness. The last week in Israel looks like it was taken straight from a Sodom and Gomorrah newspaper. Events that were previously considered unimaginable have become a daily reality, and reflect a deep moral distortion that has taken root in the government and legal systems. But in the darkness, there were also sparks of hope.
I'll start with the basics: today's heroic generation, of which my beloved grandson Yair Hy"d was a part, had to clean up with his blood the legacy of Oslo's confusion generation. The big problem is that we entrusted this horrible cleaning job to these heroic young people, but we left the leadership in the hands of the confused and corrupt leadership, of Oslo, which holds on to power with all its might, without vision and without direction.
In the meantime, the war is being waged as an equation of pressures -- on the one hand, the goal is to defeat Hamas, and on the other, to free the hostages. Two goals that do not go hand in hand. This leadership does not have the courage to tell the truth to the public. Everything turns into populism, and everything deepens the strategic defeat of the State of Israel.
When a full-on right wing coalition is leading this whole mess -- devoid of any message, the reality is even more bleak. The Israeli Right, despite its absolute electoral majority, fails to translate its victory in the elections into real control. The reason? It has nothing to offer. The power to change comes not only from a majority in the Knesset, but from a real message. When there is no vision, there is no willingness to pay a personal price. And so the Right will always be the first to blink.
The legal reform was only an attempt to create a toolbox for correction, but did not present an alternative vision. Did the Right immediately say on October 7 "Conquest, Deportation, and Settlement because the entire Land of Israel is ours"? No. Even when talking about settlement in Gaza, the Prime Minister says it is "unrealistic".
The failure is that the leadership does not take the vision of the people of Israel, the Jewish vision, the vision that springs from our Jewish identity, and place it as a clear alternative ideology to Oslo and say, "The entire Land of Israel is mine from the river to the sea," and insist on ascribing equal importance.
But the Jewish vision and the weapon of justice are in the hands of the people who wake up and take responsibility for their destiny. Amidst the moral and legal fog that surrounds Israel these days, some sparks of hope were lit this week. These are apparently small victories, but they mark the beginning of a new trend -- the awakening of the people versus the establishment that has lost its way.
The most impressive victory this week was undoubtedly that of the Yudkin family, who won by the power of faith. Their struggle to add the inscription 'Hy"d' (May HASHEM avenge his blood) on their son's tombstone was more than just a struggle over letters. It was a battle over identity, over values, over the Jewish essence of the State of Israel.
The Yudkin family insisted on their principles, and was ready to pay a huge personal price -- even to exhume their son. They won not because of political power or connections, but because of their strong faith. Their victory shows that when a person or family stands by their principles with determination, even an entire system surrenders to them.
The impact of this victory goes beyond the specific case. The directive that came out as a result of the struggle will allow any family that wishes to add the inscription 'Hy"d' on the gravestones of their loved ones. This is a fundamental change in the landscape of military cemeteries, symbolizing a return to Jewish and national values.
The second victory in which justice won over bureaucracy was in the court in Tel Aviv, when the civilian fighters who defended civilians on October 7 were released. This case was one of the clear examples of the moral distortion in the legal system.
We are speaking about heroes who left home to fight terrorists, and saved lives when the army was not there. They traveled south on the morning of that dark Sabbath to fight for the country and save lives. What kind of moral perversion is it to arrest them because of a Nukhba terrorist who raped, murdered and massacred people? The magistrate and district court judges realized the depth of the delusion, released the fighters and threw the gag order in the trash. Their ruling was undoubtedly influenced by the presence of protesters in the court's corridors. It was the public pressure, the shock on social media and the demonstration in court that ultimately made the judges realize that the tide is coming close to them and the waves of the values of the Israeli public are already washing their toes. This is a clear example of the power of the people to influence the judicial system.
The third victory was in the Supreme Court, when the petition to admit Gazans to medical treatment in Israel was rejected. The very fact that such a petition reached the Supreme Court during a war shows how far the legal system has become disconnected from reality. But this time, the public was not silent. People came to the courtroom and shouted the word "shame" in front of the judges.
As Knesset member Almog Cohen described, you could see the shame and comprehension in the eyes of the judges. This is another example of the power of the public to influence and change.
The fourth victory was the brave act of the mayor of Ariel. After pleading with the commanding general to block a road leading to a hostile Arab village that was endangering the city's residents, and he did not respond, the mayor decided to take matters into his own hands. He brought a bulldozer and blocked the road himself.
This act demonstrates the gap between the agenda-driven military leadership, and a local leadership that is willing to take responsibility and act for its citizens. This is an example of true leadership, one that is willing to pay a personal price for its principles.
These victories, however small, show that there is hope. They demonstrate the power of the people when they unite around common values and stand by their principles. The thread connecting all the examples is the attempt to reassemble the moral coordinates discovered on October 7th. And it will gradually get worse and worse until it starts to moderate.
But the real change will not come from the elected leadership, but from the people themselves. And this, perhaps, is the most important point.
The change comes from the people, from the families, from the mayors who take responsibility after realizing that the expected change will not come from above, from the elected leadership. This is a wake-up call for every citizen -- to stand up, unite, and work for a better, more moral, and more Jewish future for the State of Israel.
And in the next step, replacing the leadership with a leader with a clear Jewish vision, who is willing to pay a personal price for its principles. Only in this way can we truly change reality and bring redemption to the people of Israel.
