Message from a Resident of Otniel,

בס"ד

bs"d

Message from a resident of Otniel. 

Translated by Chana Idels of Kiryat Arba: 

(For Original in Hebrew see below. )

No!

We can't go on.

We can't continue to develop and to grow, and to build our community.

It's not our solution to terror.

It is not our answer to terrorists.

Our lives have been destroyed.

Do you understand?

No, you don't understand the meaning of 23 orphans within 5 months. You don't understand what it is to drop everything to go to the funeral of a neighbor.  You don't understand what it's like to get used to death. And yes, we have gotten used to it.  At first we felt it, we were shocked. But now we are stunned.

What to answer a grandchild, that his remaining grandfather was killed in a shooting attack - just like the first one.

It's not 42 residential units. Neither is it 43.

Our lives cannot go on like this anymore. 

We won't show you how heroic we are, because we are not. 

We won't continue to get up to go to work.

We will no longer go shopping.

Because our lives have been halted. They will continue only when we know that there is somewhere to go.  Because right now, our lives are traveling on the road, waiting for a car to cut in front of us and fire at us, or waiting for a Molotov cocktail to hit us. 

Our lives are sitting in the evening at home, seeing the pipsqueak with the knife coming at them. 

And this is not living.

So you tell me that that's what they want? To see us broken?

So let them see!

We are not a showcase for our government which is not doing enough.  Let them see us fractured.

I know that that's not what they want. They want to not see us.  Broken or heroes – they want us out of here. So no matter how heroic we are, that won't make a difference. 

So to you, who are telling us to continue to develop and to grow, and to build our community, we say NO.

Until you make it possible for us.

I will not go back to Otniel to another funeral. I went back to three. I've had enough. 

I want to travel on the road securely. 

I want to stop worrying about my family, neighbors and friends. 

I want the terrorists to be afraid to strike at us. To really be afraid.

I want everyone to come to the realization that we simply can't anymore.

I want there to be a real shake-up, so that everyone will realize that this cannot continue. I want the government of the State to govern – forcefully!

I want us to do something, and even if that something doesn't help at least we'll that we know we tried. And our enemies, they will also know that we did something. 

I want to go on strike from daily life until we will see that it's possible to return to normal living. 

I want us not to be complacent, and not go back to routine life.

Because this routine is killing us  - again and again and again.

And even if our strike doesn't affect anyone, our own people, our countrymen or people worldwide, and cause big changes, at least it will help us not to keep the unbearable pain to ourselves.

It will help us to stop smiling fake smiles and say that we can, when actually we can not. 

[the larger font on the 2nd half of this post is my own contribution, Robin]

Hebrew Original

תושבת עתניאל כתבה:                                                                                                        "לא.

אנחנו לא נמשיך.

אנחנו לא נמשיך להתפתח, ולצמוח, ולהתיישב.

זה לא הפיתרון שלנו לטרור.

זה לא התשובה שלנו למחבלים.

החיים שלנו נהרסו.

אתם מבינים?

לא, אתם לא מבינים מה זה 23 יתומים, ב-5 חודשים. אתם לא מבינים מה זה להפסיק הכל ולבוא ללוויה של שכן או שכנה.

אתם לא מבינים מה זה להתרגל למוות. וכן. אנחנו מתרגלים.

בפעם הראשונה הרגשנו, עכשיו אנחנו כבר המומים.

תשובה לנכד, שעכשיו גם הסבא השני שלו- נרצח, בפיגוע ירי, כמו הראשון, זה לא 42 יחידות דיור. גם לא 43. החיים שלנו לא יכולים להימשך ככה יותר.

לא נראה לכם כמה אנחנו גיבורים,

כי אנחנו לא.

לא נמשיך לקום לעבודה,

לא נמשיך ללכת לקניות,

כי החיים שלנו נעצרו. והם ימשיכו רק כשנדע- שיש להם לאן להמשיך.

כי כרגע, החיים שלנו נוסעים בכביש, ומחכים לרכב שיעקוף אותם, או לבקת"ב שיתעופף מעליהם.

החיים שלנו יושבים בשעת ערב בבית, ורואים את הצוציק עם הסכין עולה לכיוונם.

וככה לא חיים.

תגידו לי שזה מה שהם רוצים? לראות אותנו נשברים?

אז שיראו.

אנחנו לא החלון ראווה של ממשלה שלא עושה מספיק.

שיראו אותנו נשברים.

אני יודעת שזה לא מה שהם רוצים.

הם רוצים לא לראות אותנו.

שבורים או גיבורים- הם רוצים שנעוף מכאן.

אז כמה גיבורים שלא נהיה, זה לא מה שיעזור.

אז אתם, שאומרים לנו להמשיך לחיות, להמשיך לצמוח ולהתיישב- אנחנו לא.

עד שתאפשרו לנו את זה.

אני לא אחזור לעתניאל לעוד הלוויה.

חזרתי ל-3. הספיק לי.

אני רוצה ליסוע בכביש בביטחה.

אני רוצה להפסיק לדאוג למשפחה, לשכנים ולחברים שלי.

אני רוצה שמחבלים יפחדו לפגע בנו. אשכרה יפחדו.

אני רוצה שכולם יגיעו להבנה שאנחנו פשוט לא יכולים יותר.

אני רוצה שיהיה זעזוע, שכולם ירגישו שאי אפשר יותר. אני רוצה שהנהגת המדינה- תנהיג ביד חזקה!!

אני רוצה שנעשה משהו, וגם אם המשהו הזה לא יעזור- לפחות נדע שעשינו אותו. והאויבים שלנו, גם הם ידעו שעשינו.

אני רוצה שנעשה שביתה מהחיים עד שנראה שאפשר לחזור לחיות.

אני רוצה שלא נהיה שאננים, ושלא נחזור לשגרה,

כי השגרה הזאת רוצחת אותנו שוב ושוב ושוב.

וגם אם השביתה שלנו לא תזיז לאף אחד, בעם, בארץ ובעולם, ולא תזיז מהלכים גדולים,

היא תעזור לנו לא לשמור בבטן את הכאב הבלתי נתפס, ולהוציא אותו החוצה,  היא תעזור לנו להפסיק לחייך חיוכים מזוייפים ולהגיד שאנחנו יכולים, כשאנחנו כבר לא.